מהי זכות? המודל של Hohfeld
המונח "זכות" מטעה מפני שהוא מונח יחסי ורב-מובני: הוא תמיד מגדיר יחס בין שתי ישויות — נושא הזכות והגורם שעומד מולו — והוא משמש במשמעויות שונות לגמרי. המשפטן Wesley Hohfeld פירק את המושג לארבע קטגוריות נבדלות, שכל אחת מהן מוגדרת דרך מה שעומד מנגד לה (הקורלטיב).
ארבע הקטגוריות של Hohfeld
לכל "זכות" יש בן-זוג לוגי אצל הצד השני. אותו יחס — ולא ה"חפץ" — הוא מושא הניתוח.
| קטגוריה | הגדרה | מה עומד מנגד (קורלטיב) | דוגמה |
|---|---|---|---|
| זכות במובן הצר (claim-right) | זכות שעומדת מול חובה | חובה (duty) | הלוויתי 100 ש"ח → יש לי זכות לקבלם, ולחייב יש חובה לתת לי אותם |
| חירות / פריבילגיה (liberty) | דבר שאני רשאי לעשות — "naked liberty", מצב שבו אין עליי חובה | העדר-חובה: לאיש אין חובה לאפשר לי או לסייע לי | חופש הפרסום: אני רשאי לכתוב ולפרסם ספר, אך לאיש אין חובה לספק לי את המשאבים לכך |
| כוח (power) | היכולת לשנות באופן חד-צדדי מצב משפטי של אדם אחר | כפיפות (liability) | צד אחד נותן הצעה חוזית ומעמיד את הצד השני בחובה חוזית; כוחו של המחוקק לחוקק |
| חסינות (immunity) | מצב שבו לאחר, שבדרך כלל יש לו כוח, אין כוח לשנות את מצבי המשפטי — היעדר כוח משפטי | חוסר-כוח (disability) — פועַל בעיקר בדיני חוקה | לכנסת יש כוח לחוקק, אך אין לה כוח לחוקק חוקים הפוגעים בפסקת ההגבלה של חוקי היסוד או בזהות המדינה כיהודית ודמוקרטית |
מסקנה חשובה: זכות מסוימת היא לרוב חבילה של מובנים מקטגוריות שונות. חופש הביטוי, למשל, הוא גם חירות (מותר לי לדבר) וגם חסינות (המדינה מנועה מלצמצם את הביטוי) — שני מובנים של "זכות" שונים על אותו דבר עצמו.
- חירות ≠ זכות במובן הצר. לחירות אין חובה מקבילה על אחרים (איש אינו חייב לסייע לי); לזכות במובן הצר יש חובה מקבילה.
- כוח ≠ זכות. "כוח" משנה מצבים משפטיים (הקורלטיב הוא כפיפות), ואינו תביעה כלפי מישהו.
- חסינות היא היעדר כוח אצל האחר — לא "עוצמה" של בעל הזכות אלא מגבלה על יכולתו של הזולת (בעיקר המדינה) לפגוע בו.
מיהו נושא הזכות? רצון מול אינטרס
שאלת המפתח שהמודל של Hohfeld משאיר פתוחה היא מיהו נושא הזכות. שתי תיאוריות דומיננטיות בספרות מציעות תשובות מנוגדות.
תיאוריית הרצון (will theory)
מה שהופך אדם לבעל זכות הוא היכולת שלו לבחור כיצד לפעול ביחס לזכות: לממש אותה, למחול עליה, או לתבוע. יש לו כוח משפטי-מוסרי "להפעיל" את הזכות. לדוגמה: יש לי זכות ל-100 ש"ח שהלוויתי מפני שאני יכולה לוותר עליהם.
תיאוריית האינטרס (interest theory) — Bentham
לאדם יש זכות כאשר האינטרס שלו הוא טעם להטיל חובה על אחרים — כלומר כאשר כנגדו עומדת חובה שמכוונת להיטיב עמו ולהגן על האינטרס שלו. מרגע שהלוויתי כסף, האינטרס שלי בהחזרתו הוא הטעם לחובה שמוטלת על הלווה.
- הזכות אינה תלויה ברצון או ביכולת לבחור, אלא באינטרס המוגן.
- יתרון: מסביר זכויות של מי שאינם פועלים מוסריים (moral agents) — תינוקות, ילדים, בעלי חיים. לילד יש זכות כאשר כנגד אדם אחר (למשל ההורה) עומדת חובה הנוגעת לאינטרס של הילד (לדאוג לרווחתו), גם אם הילד אינו יכול לבחור או למחול.
תורת הרצון מתקשה להסביר זכויות שאיננו מכירים בהן ככפופות לבחירה: הזכות לשלמות הגוף אינה ניתנת למחילה — המדינה לא תכבד ויתור עליה (למשל, הסכמה לפגיעה גופנית חמורה). לפי תורת הרצון היה נדרש לומר שאין כאן "זכות", אך אינטואיטיבית ברור שכן. תורת האינטרס מסבירה זאת בקלות רבה יותר.
קאנט (בקריאת Ripstein) דוחה את שתי התיאוריות וגוזר את הזכות מ"אי-תלות" — הרחבה → פרק 9.
כוחן של זכויות: Dworkin — זכויות כקלף מנצח
מעבר לשאלה מיהו נושא הזכות, מתעוררת שאלת העוצמה: מהו כוחן של זכויות ביחס לשיקולים אחרים? Ronald Dworkin טבע את המונח "זכויות כקלף מנצח" (rights as trumps): זכויות גוברות על טעמים שנוגדים אותן, ובראשם ה"טוב הכללי" וה"אינטרס הציבורי".
rights as trumps
זכות היא "קלף מנצח" — היא חוסמת שיקולי תועלת מצרפית או טובת הכלל, גם כאשר אלה היו מכריעים אחרת. תיאוריה נאותה של זכויות שואפת למקסם את מספר הזכויות שאנו מכבדים בחברה (או לצמצם את מספר הזכויות הנפגעות).
דוורקין חושף בכך פרדוקס. דוגמת קצירת האיברים: שלושה חולים זקוקים כל אחד לאיבר אחר; אדם בריא נכנס, ואיבריו יכולים להציל את שלושתם.
לפרדוקס שני הסברים אפשריים:
- הפרדיגמה ה"קתולית" / הפועל: הפרת הזכות פוגמת בנשמתו של הפועל עצמו — הפעולה משחיתה את מבצעה. הקושי: כאן אנו פועלים "עבור" הקורבן, לא הפועל.
- הפרדיגמה האינדיבידואליסטית: האדם הפרטיקולרי נושא את הזכות כנגד האינטרסים של כל העולם. זכותי מגנה עליי כפרט; שיקולים של תועלת מצרפית או טובת הציבור אינם יכולים לגרוע ממנה.
הרחבה על משנת Dworkin (כללים ועקרונות, שיקול דעת שיפוטי, ריגס נ' פלמר) → פרק 4.
זכויות וערכים
מנין נובע כוחן של זכויות? לפי Joseph Raz, זכויות פועלות על בסיס האופן שבו ערכים פועלים בשיח שלנו. הזכויות נובעות מערכים (אוטונומיה, שוויון, כבוד), ומהזכויות נובעות חובות: ערכים ← זכויות ← חובות. עד כמה חופש הביטוי מוגן? הדבר תלוי בשאלה עד כמה הגנתו מקדמת את הערך של אוטונומיה.
לכאורה המושג "זכות" מיותר: אם האוטונומיה שלי מצדיקה את הגבלת הביטוי, למה צריך את הזכות "באמצע"? התשובה: השימוש בזכויות מאפשר הסכמה ופעולה פרקטית גם כשיש מחלוקת על תוכן ההצדקה או על הערכים עצמם. השימוש בזכויות אינו הכרחי בכל מקרה, אבל יש בו טעם.
טיעונים נגד זכויות
- הזכויות הן חלק מ"מבנה העל" של החברה הקפיטליסטית — כמו המוסר, הדת והאידיאולוגיה — שתפקידו לשרת את יחסי הייצור ולהעניק לגיטימציה להיררכיה המעמדית ולאי-השוויון.
- הזכות (ובעיקר הזכות לקניין) היא "מגן" או "חומה בלתי-חדירה" סביב האדם: היא מאפשרת לו להתעלם מהאינטרסים של הזולת. בעל "זכות" לפרוסת לחם רשאי לראות אחר גווע ברעב ולא לסייע.
- הזכויות מכשירות את האגואיזם: הן מניחות שטבע האדם אגואיסטי, וההגנה עליהן מייצרת בפועל אנשים אגואיסטים — הנחת היסוד מתממשת דווקא בגלל הכללים שהיא מנביעה. טבע האדם אינו קבוע; הוא נקבע חברתית.
- הזכות מבודדת את האדם: הוא נתפס כמנותק מהחברה בכל הנוגע לזכויותיו.
- דוגמה נגדית — המשפחה: ספירה שבה היחסים אינם מוסדרים בשפת הזכויות; כולם תורמים לרווחת המשפחה ואיש אינו טוען ל"חובה" מול "זכות". יש הסבורים שכך צריכה להיראות החברה כולה.
- כתועלתן, בנת'אם ראה בזכויות (הטבעיות) שטות מנופחת — "nonsense upon stilts". אין "טוב" כשלעצמו מלבד סך הטוב של הפרטים.
- הזכות היא לכל היותר מכשיר למקסום התועלת המצרפית. כל עוד ההגנה על זכות פוגמת במקסום הרווחה הכוללת — היא גרועה, ויש להעדיף את טובת הכלל / האינטרס הציבורי על פני הזכות.
- הגישה אינה רואה בפרט מגן מפני דרישות חברתיות כלליות, אלא כפריט בחישוב התועלת הכוללת.
הביקורת הפמיניסטית (בקצרה)
הביקורת הפמיניסטית מעמידה מול "אתיקה של זכויות" (ethics of rights) את "אתיקה של אכפתיות" (ethics of care) — תפיסה המשקפת נקודת מבט נשית, אמפתית ופחות עימותית ואינדיבידואליסטית. ניתן להסדיר את חיינו באופנים שאינם נשענים רק על שפת הזכויות; הגישור, למשל, הוא פתרון משפטי המשקף אתיקה של אכפתיות במקום אתיקה של זכויות.
הרחבה על הביקורת הפמיניסטית (גיליגן, מקינון, אתיקה של טיפול) → פרק 7.
המסגרת המרקסיסטית הכללית (אמצעי ייצור, מבנה-על, תודעה כוזבת) → פרק 6.
ערכת מבחן
הזכות מציבה חומה בין הפרט לזולתו ומאפשרת לו להתעלם מהאינטרסים של האחר (בעל הקניין מונע מאחר ליהנות מנכס גם ללא שימוש). כמבנה-על, הזכויות משמרות את יחסי הייצור, נותנות להם לגיטימציה, ומייצרות בפועל את האדם האגואיסטי שהן מניחות.
דווקא ההגנה האינדיבידואליסטית היא ערכה: הזכות מגינה על הפרט מפני הקרבתו לטובת הכלל ("קלף מנצח" אצל דוורקין). ללא זכויות, שיקולי תועלת מצרפית (למשל קצירת איברים כדי להציל רבים) היו גוברים על היחיד — תוצאה שאנו דוחים אינטואיטיבית.
לפי מרקס הזכות משקפת ומעצימה תפיסה שלפיה בני האדם אגואיסטים ויחסיהם יחסי קונפליקט, ולכן יש "להגן" על אדם מפני זולתו. הזכות היא חלק ממבנה העל של החברה הקפיטליסטית, שתפקידו להעניק לגיטימציה ליחסי הייצור ולהיררכיה המעמדית. באופן אירוני, הנחת האגואיזם מתממשת בדיוק בשל הכללים המשפטיים שהיא מנביעה — טבע האדם אינו קבוע אלא נקבע חברתית. דוגמה: הזכות לקניין מאפשרת לי למנוע מאחר ליהנות מנכס גם כשאיני עושה בו שימוש, ובכך פוגעת בסולידריות החברתית.
לפי תורת הרצון נושא הזכות הוא מי שיש לו כוח לבחור ביחס לזכות — לממשה או למחול עליה. לפי תורת האינטרס (בנת'אם), לאדם יש זכות כאשר כנגדו עומדת חובה שנועדה להגן על האינטרס שלו. נקודת תורפה של תורת הרצון: היא מתקשה להסביר זכויות שאינן ניתנות למחילה (שלמות הגוף — המדינה לא תכבד ויתור) וזכויות של מי שאינם יכולים לבחור (תינוקות, בעלי חיים). דווקא כאן תורת האינטרס מתמודדת טוב יותר, שכן די בכך שקיימת חובה המכוונת להיטיב עם נושא הזכות.