הסיסמה ושתי הגישות
למשפט שני היבטים במתח זה עם זה: אספקט נורמטיבי (מערכת נורמות המנחה כיצד לנהוג, כמו המוסר) ואספקט דסקריפטיבי (קשור לעובדות חברתיות בעולם). מכאן שתי עמדות קוטביות ביחס לשאלה "מהו משפט":
פוזיטיביזם מול משפט הטבע
פוזיטיביזם: השאלה אם נורמה מוסרית אינה משפיעה על השאלה אם היא משפטית; תוקף נבחן לפי עובדות (האם נחקקה כדין), לא לפי תוכן מוסרי. משפט הטבע: משפטיותה ותוקפה של נורמה תלויים בשאלה אם היא מוסרית. הסיסמה: Unjust law is no law — משפט לא־מוסרי אינו משפט.
הוויכוח הוא במידה רבה סמנטי: גם פוזיטיביסט עשוי לקבוע שכלל בלתי־מוסרי, אף שהוא תקף, הוא כלל שאסור לציית לו (שכן הנורמות המוסריות עשויות לגבור על המשפט) — בעוד איש משפט הטבע יגיד שהכלל הבלתי־מוסרי כלל אינו תקף.
תומאס אקווינס — Summa Theologica, שאלה 90
הטקסט הקאנוני להגנה על עמדת משפט הטבע. הטענה המרכזית: השאלה אם נורמה תקפה קשורה לשאלה אם היא מוסרית (ויש המוסיפים: שיטת משפט שאינה מוסרית אינה שיטת משפט). המאמר בנוי מארבע שאלות, כל אחת בצורת התנגדויות שאחריהן תשובות, ולבסוף עמדת אקווינס עצמו.
המשפט כצו של תבונה (reason)
המשפט הוא צו של תבונה; צו לא־תבוני אינו חוק. רק התבונה יכולה לכוון אותנו לתכלית — לא הרצון, שאינו יכול לומר לנו מה לרצות. תבונה = כלל הטעמים שיש לנו לנהוג באופן מסוים (מוסריים, פרודנציאליים/אינטרסים, אישיים). המשפט מבוסס־טעמים, ולכן הוא נותן לנו טעם לפעולה. מכאן שאדם יכול לומר על כלל בלתי־תבוני שהוא כלל אינו חלק ממערכת המשפט.
ארבעת מאפייני המשפט (ארבע השאלות)
| השאלה | תשובת אקווינס |
|---|---|
| האם המשפט נוגע לתבונה? | כן — חוק הוא צו של תבונה. |
| האם המשפט מכוון תמיד לטובת הכלל? | כן — כל חוק נחקק לטובת הכלל (הטוב הכללי). |
| האם כל אדם יכול לכונן משפט? | לא — רק מי שאחראי לקהילה (הריבון/המחוקק); אב בית יכול לתת פקודות אך לא בכוח של חוק. |
| האם פרסום הכרחי למשפט? | כן — כדי לחייב את הכפופים לו החוק חייב להיות מפורסם. |
הטוב הכללי: אקווינס מול בנתאם
טוב כללי הרמוני מול טוב כללי מכני
אצל אקווינס הטוב הכללי הוא הרמוני, לא סכומי. אנלוגיה: כשאומרים שאדם "בריא" איננו מפרטים כמה כל איבר עובד טוב, אלא מתכוונים להתאמה בין חלקי הגוף. כך גם החברה: הטוב הכללי הוא יחס נכון בין הפרטים היוצר הרמוניה, לא פונקציה של טובת כל פרט בנפרד. זו עמדה תוצאתנית קולקטיבית.
| אקווינס — טוב הרמוני/קולקטיבי | Bentham — טוב מכני/אגרגטיבי | |
|---|---|---|
| מהו "הטוב הכללי" | הרמוניה חברתית; לכל פרט תפקיד במערכת | סכום הרווחה של הפרטים (פרט 1 + פרט 2 + …) |
| מעמד הפרט | הטוב הכללי אינו נגזר מטובת הפרטים בלבד | אין טוב חברתי אלא רק טוב אינדיבידואלי |
| מסורת | "הדרך היוונית" — החברה כגוף האדם | המסורת הליברלית/התועלתנית |
רצון מול תבונה, ומדוע בכל זאת צריך מחוקק
- התנגדות הרצון (רוסו): בהתנגדות השלישית מתמודד אקווינס עם הטענה שהרצון, לא התבונה, קובע את החוק, ורק הרצון מניע לפעולה (טיעון קרוב לHume). תשובתו (ברוח Kant/אריסטו): התבונה עצמה מניעה אותנו — היא מנחה לממש את הטבע הטמון בנו. לא כל מה שהריבון רוצה הוא חוק (עמדה שתזוהה מאוחר יותר עם Austin).
- הבחנה פרטי/ציבורי: לכל אדם יש נגישות לתבונה, ולכן אדם פרטי יכול לייעץ אך לא לכפות חובות. רק גוף ציבורי יכול להטיל חובות, שכן אחרת מכפיפים רצון של פרט אחד לרצון פרט אחר. הדוגמה החדה: ענישה פרטית — המדינה אינה יכולה להאציל לפרט את סמכות הענישה.
- פרדוקס הקואורדינציה: אם התבונה פתוחה לכולם, למה צריך מחוקק? מפני שמשפט הטבע אינו קובע נורמה יחידה אלא טווח של נורמות קבילות; נדרשות החלטות אנושיות לעגן נורמה פרטיקולרית אחידה (איזה עונש, באיזה צד של הכביש נוסעים). התבונה האנושית משלימה את התבונה האלוהית בפתרון בעיות קואורדינציה.
- פרסום: דרישה עקרונית — לכולם צריכה להיות הזדמנות לדעת מהו החוק, כדי שנוכל להתאים אליו את התנהגותנו. המשפט חייב במינימום להיות מפורסם, פשוט ולא משתנה תדיר.
אקווינס ופולר שניהם אנשי משפט הטבע; פולר (פרשת חוקרי המערות) → פרק 1. על הפרוצדורליות המשותפת לשניהם ראו המענה־למופת להלן.
משפט הטבע לפי מרפי — רדיקלי מול מתון
לפי Mark C. Murphy ("Natural Law Theory", 2005), תשובת הפוזיטיביזם למהו משפט נכונה כנקודת מוצא אך אינה שלמה — תשובה שלמה מחייבת התייחסות גם לתוכן המשפט. יש שתי גרסאות לפירוש הסיסמה:
הגרסה הרדיקלית (החזקה)
תוכן מוסרי הוא תנאי לתוקף המשפטי (פרשנות מילולית של הסיסמה):
- תנאי הכרחי: כלל חברתי שתוכנו (מאוד) לא־מוסרי — חסר תוקף. "מוחקים" מהמשפט את מה שאינו מוסרי מינימלית.
- תנאי מספיק: כלל בעל תוכן מוסרי חשוב הוא בעל תוקף גם אם אינו כלל חברתי. "מכניסים" למשפט כללים מוסריים חשובים שאינם עומדים בכלל הזיהוי.
הגרסה סותרת חזיתית את הפוזיטיביזם. היא אינה נפוצה, ונראה שאף פילוסוף מודרני אינו תומך בה.
משפטי נירנברג (Nuremberg) — תנאי הכרחי
ירדור — תנאי מספיק (הבית הקאנוני)
הגרסה המתונה (החלשה)
תוכן מוסרי אינו תנאי הכרחי או מספיק, אך הוא אידיאל משפטי: משפט מוסרי הוא המקרה המרכזי של המשפט. משפט לא־מוסרי הוא עדיין משפט — אבל פגום. אנלוגיה (הצ'יטה/הברדלס): המקרה המובהק הוא ברדלס מהיר; ברדלס פצוע ואיטי הוא עדיין ברדלס, אך "פגום" ולא מובהק. החלפת "ברדלס"→"משפט" ו"מהיר"→"מוסרי" נותנת את הגרסה המתונה.
- רדיקלית מול מתונה: הרדיקלית טוענת על תוקף (משפט לא־מוסרי בטל); המתונה טוענת על אידיאל (משפט לא־מוסרי תקף אך פגום). אל תערבבו.
- "פגום" — פגום כיצד? אם פגום מוסרית — טענה טריוויאלית שאינה סותרת פוזיטיביזם. אם פגום משפטית — לא ברור, שכן הדבר אינו משפיע על התוקף. זו נקודת התורפה של הגרסה המתונה.
- נירנברג = הכרחי; ירדור = מספיק: נירנברג מוריד דין לא־מוסרי מן המשפט; ירדור מוסיף עקרון מוסרי אל המשפט.
- ההבחנה עדיין על מהות המשפט: עמדת משפט הטבע קובעת קשר הכרחי בין משפט למוסר, אך אינה קובעת מהו המוסר (תוצאתני? תועלתני?) — "הטוב הכללי" הוא עמדה פרטיקולרית בתוך משפט הטבע, לא הכרחית לו.
- הפוזיטיביסט אינו מחויב לציית לחוק: טעות נפוצה. הפוזיטיביסט מכיר בחובה משפטית, אך לא בהכרח בטעם מוסרי לציית.
ערכת מבחן
- תנאי הכרחי: תוכן מוסרי מינימלי הכרחי לתוקף — חוקים מאוד לא־מוסריים (נירנברג) מאבדים תוקף משפטי.
- תנאי מספיק: כלל בעל תוכן מוסרי חשוב הוא בעל תוקף גם ללא כלל חברתי (זוסמן בירדור).
- שפה טבעית: המונח המקובל "משפט" כולל גם משפט לא־מוסרי; "משפט לא־מוסרי" אינו סתירה פנימית.
- שפה רצויה: יש מכנה משותף (כללים שמצייתים להם, שנחקקו, שמפרם נענש) המצדיק מונח אחד — "משפט"; להבדל המוסרי כבר יש מונח: "מוסרי". ציטוט Austin: קיומו של חוק דבר אחד, היותו ראוי דבר אחר. הגרסה סותרת חזיתית את הפוזיטיביזם ואינה משכנעת.
הערכה: תקף. אך ההנחה השנייה אינה מובנת מאליה — לעיתים כדאי ללמוד דווקא ממקרי הקצה הלא־מוצלחים (הנאצים), וחשוב להבין גם מתי המשפט מוליך לעולם רע יותר.
הערכה: תקף, אך שוב עולה עמימות "פגום" — מוסרית (טריוויאלי) או משפטית (לא ברור מדוע, אם התוקף לא נפגע).
הדגשת הקשר בין משפט למוסר תוליך לתוצאות טובות: השימוש במונח "משפט" במובן משפט הטבע היה מסייע לאנשים להבין שהדין הנאצי כלל אינו משפט, ולכן אינם צריכים לציית לו.
הדגשת הקשר תוליך לתוצאות רעות: דווקא השימוש הפוזיטיביסטי במונח "משפט" מבהיר שייתכן משפט לא־מוסרי (כמו הדין הנאצי) — וכך מסייע להחליט לא לציית לו. השימוש במובן משפט הטבע עלול להוליך למסקנה ש"אם זה הדין הוא מוסרי" ולכן ראוי לציית לו.
שניהם אנשי משפט הטבע היוצרים זיקה הכרחית בין משפט למוסר, ולשניהם עמדה נורמטיבית משותפת: על החוק האנושי לעמוד בקריטריונים אובייקטיביים כדי להיחשב "משפט". אקווינס: "ציווי של התבונה, המכוון לתועלת הכלל, נקבע בידי מי שאחראי לקהילה ופורסם ברבים". בדומה ל"מוסריות הפנימית" של פולר — החוק צריך להיות אפשרי וישים, בהיר/מבוטא כהלכה, ומפורסם. העיקר: התפיסה הפרוצדורלית המשותפת, המעמידה בפני החוק דרישות פורמליסטיות־פונקציונליות לשם הגשמת תכליתו החברתית (אין הכרח לעמוד על ההבדלים בין ההוגים).
(א) צו של התבונה (מתיישב עם משפט הטבע ונותן טעם לפעולה); (ב) מקדם את הטוב הכללי; (ג) ניתן בידי מי שאחראי על הקהילה (הריבון/המחוקק); (ד) ומפורסם ברבים.
אקווינס: הטוב הכללי מבוסס על הרמוניה חברתית (אנלוגיית גוף האדם) — לכל פרט תפקיד במערכת, והטוב אינו מסתכם בטובת הפרטים. בנתאם: הטוב החברתי הוא אגרגציה — סכום הטוב של הפרטים; למעשה אין טוב חברתי אלא רק אינדיבידואלי, וככל שטוב יותר לפרטים כך גדל "הטוב החברתי".
ההסבר המלא על הפוזיטיביזם (אוסטין, הארט, כלל הזיהוי, רז) → פרק 3. ריגס נ' פלמר והפרשנות ההוליסטית של דבורקין → פרק 4. פולר ופרשת חוקרי המערות → פרק 1.